לקראת התעודות ויום ההורים

בימים הקרובים ילדים שלנו יקבלו את תעודות בית הספר.
לחלקם זו תהיה התעודה הראשונה, לאחרים זו תהיה האחרונה, ולחלק זו תהיה עוד אחת מהתעודות, אך לכולם יהיה משהו משותף אחד. הם אותם זכרונות של התגובה שלנו ההורים לתוכן התעודה.   האופן בו נגיב למה שיהיה כתוב שם, ישפיע על תפיסתם את עצמם, את החוזקות שלהם, את הקבלה שלנו אותם. וכאן התפקיד שלנו כהורים כל כך חשוב.

אני זוכרת כילדה שלא אהבתי את התעודות, לא חשבתי שהן מעידות עלי משהו, שהוא באמת אני.  לא האמנתי שהאיכות שלי כילדה נמדדת בכמות הפסוקים בתנ”ך שאני יודעת, כתיבת אנגלית או ערבית ללא שגיאות, או האופן שאני פותרת נכון תרגילים במתמטיקה. מבחינתי הפגישה עם המורה ביום ההורים היתה על מנת להגיד להורים שלי “מה לא בסדר בי”, ולא חיזקה ולו לרגע את הצדדים החיוביים שבי (וכן, יש כמה כאלה).

תעודת הערכה
צילום: מאיה אלון

בתעודה לא היה שום מדד עד כמה אני רגישה לזולת, עד כמה אני חברה טובה ונאמנה, לא היה אזכור לאחריות שיש לי לעשייה וחשיבה עצמאית על כמה אני אוהבת לשיר, מנגנת נהדר ומצחיקה.

היום כאמא לשלושה ילדים בגילאי בית ספר, אני מזכירה לעצמי כל יום, שהחוויה שלי מבית ספר שונה מהותית משלהם. הבטחתי לעצמי כבר מהיום הראשון שקבלו תעודה, שאני עושה את זה אחרת.

לפני יום ההורים כבר מכיתה א’ נתנו למפגש זה שם: הורה-מורה-תלמיד. בו לכל אחד מהצדדים יש את האפשרות להגיד לאחרים מה הוא רוצה לבקש ממנו, לשמר או לשפר בכל מקצוע.
אז איך זה נראה? לפני הפגישה ילדי יושבים מול מערכת השעות, עוברים מקצוע מקצוע וכותבים מה הם רוצים להגיד למורה, לבקש ממנה, או מעצמם – השיח הוא שוויוני. החשיבה- המורה לא מעלי, היא מולי, ואני יכול לדבר איתה בגובה העיניים. ההורה שם לא להגנתי, או לנזוף בי, הוא שם עבורי. וכך הם כבר שנים מגיעים עם רשימה מוכנה למורים, ממש כפי שיש רשימה למורים של מה רוצים להגיד או לבקש מהם. הם מגיעים מוכנים לפגישה מכבדת.

עברתי לא מעט ימי הורים עם הילדים שלי, הילדים שלי אהובים על המורים שלהם, ובחלקם אמרו לי, “נו אז מה אני אגיד? הכל בסדר”. אני מודה, לראשונה כששמעתי את זה התעצבנתי- חשבתי לעצמי, באמת הבאת אותנו הנה בשביל להגיד לי שאין לך מה להגיד? אין לך שום דבר להגיד לילד שלי?

מאז כשאני שומעת משפט כזה, אני עונה, נהדר, ספרי לו בכל זאת משהו, במה הוא בסדר, מה  מעריכים אצלו את ושאר המורים. (כי הרי לא צריך להגיד דברים רק כשלא בסדר).

אני חייבת להגיד שבהתחלה זה די הפתיע את חלקן, אבל נראה לי שאחרי שניה של שוק נפל שם אסימון.

אני מבחינתי ידעתי- אני לא יוצאת מכן עד שיגידו משהו לילד שלי. שיעריכו את ההשקעה שלו, את הנוכחות שלו בכיתה, את החברות הטובה שלו. שירגיש ויראה שרואים אותו גם בש”הכל בסדר”. שמישהו ישב של והשקיע מחשבה לגביו.

ולנו ההורים חשוב שנזכור שהתעודה הזו של בית הספר, היא רק התרשמות סובייקטיבית של מישהו על הילד שלנו. אין במספר או בציון הזה כלום המעיד עד כמה הוא הילד שהכי רציתי, ועד כמה אני שמחה שהוא בחר בי כאמא שלו. עד כמה הוא אח טוב לאחים שלו, עד כמה הוא אחראי, מצחיק, חבר טוב, ובעל אהבה, אכפתיות ונתינה לחברה. במספר הזה אין אזכור עד כמה הוא מצייר יפה, בעל דמיון מפותח, ממציא דברים או סקרן, עד כמה הוא מוכשר בכדורעף, כדורסל, טניס או שירה, ורוצה שיהיה טוב לכולם. ובעיקר עד כמה הציון הזה לא משקף בשום צורה את מה שאנחנו ההורים חושבים עליו כילד. נכון אנחנו רוצים את הכי טוב עבורו, רוצים שיצליח במה שעושה, שלא יחווה תסכולים, שכולם יאהבו אותו, ואם אפשר, שיהיה גרסה משופרת שלנו.

אבל אנחנו צריכים לזכור שזה לא ממש ככה. ושמה שחשוב באמת- היא ההרגשה שלו שאנו אוהבים אותו ללא תנאים- ללא ציונים, ללא קשר למעשים שלו – כך רק על עצם היותו הילד שלנו. שאנחנו נקבל אותו גם אם לא יהיה הכי טוב במתמטיקה, ושהוא לא צריך לפחד לספר לנו דברים. אנחנו רוצים להיות שם עבורו כשעצוב לו, להיות לו למשענת ,לחבק ולהכיל.

חשוב שנעביר את זה לילדים שלנו, שאנחנו אוהבים אותם על עצם היותם, והאהבה שלנו אינה תלויה בציון כזה או אחר. נעביר להם מסר של ביטחון, (כן גם אם התעודה שלהם עם “נכשל”) שאנחנו שם עבורם, לצידם ללא קשר למה שאמרו להם שם בפגישה, או לאיך שנראית התעודה שלהם.כי הגדולה שלנו כהורים היא להיות שם עבורם בדיוק כשהם צריכים אותנו. לחבק אחרי ש”נוזפים בהם”,ולא להוסיף עם “אמרתי לך”- הם יודעים, אנחנו לא צריכים להגיד. כהורים נעביר מסר שאנחנו לא נתאכזב מהם בגלל ציון, נראה להם שאנחנו מעריכים את ההשקעה, ומכבדים את הבחירה שלהם (כן אם חשוב להם להיות עם חברים זה ממש בסדר) ונהיה שם תמיד עבורם- כי אנחנו הבסיס הבטוח עבורם, בדיוק ברגעים האלא שהם זקוקים לנו, את החיבוק שלנו, את הנחמה, כי יחסים הם הכל, והתעודה הזו במחצית הבאה או בשנה הבאה, תהיה אחרת ושונה ולא תזכרו בכלל מה היה כתוב בה, אך התגובה שלנו תשאר שם חרוטה על ליבם לנצח. תפקידנו כהורים מולם שלא יחוו אותנו כ”נכשל”.

מצרפת קטע של ליהיא לפיד מתוך הספר “אני לא יכולה להיות תמיד נהדרת”- מומלץ מאוד.

“ישבנו אתה ואני על הכסאות הקטנים בכניסה לכיתה שלך, וחיכינו לתורנו ליד הדלת הסגורה, שומעים שברי מילמולים מתוך השיחה של המורה עם ההורים של הילדה שלפניך. הושטתי את היד ואספתי אותך לתוך החיבוק שלי ופתאום הרגשתי שזה לא אתה הילד שלי, שתמיד מתכקבל לי בתוך החיבוק בהתמסרות מתמוססת ומלאת חום, תמיד בדיוק באותו מקום, המקום שלך בין זרועותי, לא באמת חיבקת, לא באמת התמסרת. “מותק” שאלתי כבדרך אגב, “הכל בסדר?” ואמרת שכן, אבל זה לא נשמע ככה. ואספפתי את פניך בין כפות ידי, והסתכלתי עליך. פתום ראיתי שאתה קצת חיוור. מה קרה שאלתי, ואז ראיתי גם המבט שלך קצת אחר. שאין בו את הניצוץ הזה, הניצוץ השמח הזה שיש לך תמיד. ואמרת שאתה קצת דואג. “הי ילד” חיבקתי אותך “אל תדאג כל כך”. “ואמרת שאתה מפחד מה המורה תגיד. ושאלת אם אני זוכרת את הפעם הקודמת ואמרתי שכן, והשפלתי מבט. וזה שרף לי בלב. זכרתי איך הלכנו ברגל הביתה, אחרי אסיפת ההורים ההיא, ואיך אחרי שכעסתי עליך, לא דיברתי איתך ואיך הדמעות זלגו על פניך. ואיך הבטחת שתשתדל יותר. ואיך אני המשכתי לשתוק. ואמרת לי שזה בגלל זה, בגלל הפעם ההיא אתה דואג. ואמרתי לך שזה לא יקרה שוב. ואני לא אכעס עליך ככה יותר אף פעם בגלל לימודים. והילדה והאמא שהיו לפנינו יצאו, ואנחנו נכנסנו. וכשיצאנו מהמורה שאלת אותי אם אני כועסת. ואמרתי לך שהבטחתי שאני לא אכעס ושאני תמיד מקיימת הבטחות. ושאלת אם אני מאוכזבת. ואמרתי שכן, אבל אמרתי לך שלא ממך, שאני מאוכזבת מעצמי. ושאלת למה אני מתכוונת. ואמרתי לך שאני זו שנכשלתי. שאם אתה כל כך מפחד מאיך אני אגיב, אז אני נכשלתי. וחיבקתי אותך חזק, ואמרתי לך שאני יודעת בדיוק מי אתה, ואין תעודה או מבחן שיגיד לי מי אתה. אתה ילד מקסים. וחיבקת אותי בחזרה. חיבקת אותי כמו שאתה תמיד מחבק. בחום. עם כל הלב. והאמת,אתה כבר גדול ילד, אז חיבקת חיבוק כל כך חזק שזה קצת כאב. אבל לא אמרתי. כי הרבה יותר כאב לי שידעתי שטעיתי בפעם ההיא. שבאותו היום, אחרי אספת ההורים ההיא, היית צריך שאהיה לצידך ולא הייתי. ולא חיבקתי אותך כשכל כך היית צריך את זה. ואם מישהו קיבל ציון נכשל זה לא אתה. זה אני. אני נכשלתי בדבר הכי חשוב בחיים שלי, בלהיות אמא שלך, להיות הגב שלך, ולהיות זו שמאמינה בך, וזו שזוכרת תמיד לא רק איזה ילד נפלא אתה, אלא גם להגיד לך את זה.

והפעם בניגוד לפעם ההיא, עצרתי באמצע הדרך הביתה, והתיישבתי על גדר אבן, והושבתי אותך לצדי “תשמע” אמרתי לך, “טעיתי בפעם ההיא. אני לא ממש מנוסה בזה, בלהיות אמא. אז אני טועה לפעמים. ואני מתנצלת. ואני לומדת. וחשוב לי שתדע, ילד שלי, שאני לא יכולה להיות מאוכזבת ממך. אתה הרי ילד הקסם שלי. ואין כמוך בכל העולם. ומזל שהיית קבור לי עמוק בתוך החיבוק, ולא ראית איך זלגו לי דמעות כששאמרת לי שאתה אוהב אותי ושזה בסדר, ושכולם טועים לפעמים.

השארת תגובה