תאומיקס, רק בלי המיקס.

כל הזמן אומרים עליהם שהוא החברותי והיא הקשה להשגה.
הוא המעופף והיא עם רגליים על הקרקע. היא המנהלת והוא המנוהל.
הוא עושה מה שהיא אומרת והיא רגילה שהוא עושה מה שהיא אומרת.
ככה זה ביניהם. דינמיקה של תאומיקס.

מגיל צעיר היא מתייחסת אליו כשפן הניסיונות הפרטי שלה- בכל פעם שנדרשת להתמודד בסיטואציה חדשה, קודם בוחנת איך הוא מסתדר, ואם הוא ׳חוזר בשלום׳ רק אז מנסה בעצמה.

אלו המילים ששמעתי מהסביבה והגננות מהרגע שהכנסתי אותם למסגרת משותפת.

ככה זה היה בגן, בחגיגת יום הולדת משותפת כששרים שיר יום הולדת ומגיע הרגע שמישהו צריך לעמוד ראשון על הכיסא. כשהולכים לפעילות רכיבה על סוסים, פינת ליטוף, כשנכנסים למקום חדש ולא מוכר.
ואז הגיע הרגע בו הם הופרדו למסגרות נפרדות.

היום הראשון בכיתה א
היום הראשון בכיתה א

“המנהלת והמנוהל” עלו לכיתה א’.

בית ספר חדש, בארץ חדשה, ללא חברים מוכרים. הוא בלעדיה. היא בלעדיו. ככה לבד מול כיתה ומורה חדשים.
חווים התמודדות ראשונה של לבד. לבד בלי ה”כוח המיוחד” שלהם שנמצא שם תמיד. ׳כוח תאומיקס׳.
פתאום אין מי שתסדר אחריו או תגיד לו לאן הולכים ומה צריך לעשות. פתאום אין מי שיעשה בשבילה ראשון או מישהו לדאוג לו ולסדר אחריו.
הם עמדו שם לראשונה, כל אחד לבד עם עצמו.
בלי כוח המיוחד הזה שהוא רק שלהם.

פתאום מפגשי ה”ביחד שלהם” היו רק בהפסקות, וכל אחד מהם התמודד עם “זמן הלבד” שלו כל כך לבד.
והאמת, עם יד על הלב  גם לי כאמא זה היה אחר ושונה ומוזר. הסרטים שרצו לי בראש יכלו לזכות אותי בקלות באוסקר אם רק הייתי מגישה מועמדות בפלטפורמה הנכונה.  איך הוא יחדד מרפקים כשצריך וינחת על הקרקע. איך היא תסתדר בלי לנהל אותו. ומי לעזאזל ישמור עליהם שם כשיהיה להם קשה. מי יבוא לחבק. מי ירגיע ויזרוק מבט שאומר כל כך הרבה בדיוק כשצריך.
במעבר הזה למסגרות נפרדות, כולנו היינו צריכים להסתגל למשהו אחר. לשנות תפקידים ולהתנהל אחרת.

אני כאמא והם כילדים. כל אחד בנפרד, כחלק מההתפתחות האישית הטבעית הזו כשגדלים.
אך בתקופה הזו, בשלב ההסתגלות, גילינו כולנו תכונות ורכשנו מיומנויות חדשות- כמו להיות קצת פחות ׳קשה להשגה׳, או קצת יותר מאורגן. שאפשר לנסות גם כשלא בטוחים, שהשד ׳להיות לבד׳ לא ממש מפחיד, והוא אפילו נחמד.
שזה לא פשוט כשאין את מי לנהל ושזה ממש סבבה לא להיות מנוהל. גילינו שאפשר להיות פעם ככה ופעם ככה, מסודר או מעופף, חברותי או קשה להשגה, ממש כמו בנדנדה.  גילינו גם שזה נחמד שקוראים לך (רק) בשמך ולא מתבלבלים או מוסיפים אוטומטית את שמו של אחיך. שמתייחסים אליך ביחס לעצמך ולא ביחס לאחותך. וגם, שלצד כל הלחוד הזה, יש גם המון רגעים של ביחד, בהפסקות, אחר הצהרים, בארוחות משותפת, בסופי שבוע.

אז הזמן עבר, ולאט לאט כולנו הסתגלנו, כל אחד בקצב שלו למצב חדש. וכמו רוב הדברים החדשים שעושים הם הפכו עבורינו לשגרה.

תאומיקס מתחילים ללמוד בחטיבה

מאז עברו שנים ועוד רגע תאומיקס מתחילים ללמוד בחטיבה.
ואני יודעת שכחלק מההורות האחרת הזו שלי, כאמא לתאומיקס, יש שלבים בחיים ורגעים שזכורים לי היטב.
הדילמה, הקושי בהחלטה אם להפריד או לא, והאם בחרתי נכון, אבל אני מזכירה לעצמי שככה זה עם תאומיקס – תמיד יש בחירה.

תאומיקס עולים לכיתה א
תאומיקס עולים לכיתה א

ולך, אמא לתאומים שנמצאת עכשיו בשלב הזה לפני שהם נכנסים למסגרות נפרדות, אם אדרש לעצה אומר לך, זה טבעי להרגיש את מה את מרגישה.  תהי שלמה עם ההחלטה שלך. חבקי את הילדים שלך ביחד ולחוד, ותסמכי עליהם. הם יסתדרו באופן טבעי, וגם את.
לאט לאט תכנסו לשגרה כל אחד בקצב שלו.

ולמי שקראה עד כאן ומרגישה שזקוקה ליעוץ הדרכה או הכוונה מוזמנת לפנות אלי בדף העסקי שלי, או באופן פרטי.

 

 

 

 

שירלי לניאדו
יועצת משפחתית (MA). מדריכת הורים. אמא לתאומיקס מתבגרים + 1
מומחית למשפחות תאומים, מעברים ורילוקיישן.

 

 

 

 

השארת תגובה