כוחה של סליחה, השנה אזכור לבקש סליחה (גם) מהילד שלי.

יום כיפור בפתח, תקופה של חשבון נפש, של התבוננות פנימה, והחוצה. מה עשיתי, מה אמרתי, ובמיוחד האם כך רציתי שיתרחש, האם אכן התכוונתי שכך יקרה?

התבוננות פנימית

לעיתים אנו מתבוננים באמירות שלנו כלפי הסובבים, עמיתים לעבודה, בני זוג, חברים, והורים, ויודעים שבדיעבד, הם התכוונו למשהו אחר לגמרי. בשלב זה בדרך כלל אנו מצטערים, מריצים לעצמנו תסריטים שונים בראש, ושואלים את עצמנו מה יכולנו לעשות אחרת. כאשר אנו סולחים לעצמנו, אנו פונים לאותו אדם ומבקשים את מחילתו.

פעולת ההתבוננות הפנימית אינה פשוטה, היא מצריכה מאיתנו להתבונן במראה, להסתכל על הצדדים הטובים שלנו, אך גם על הצד הפחות פוטוגני שלנו. כשבקשת הסליחה עולה, מול החברים, ההורים, בני הזוג והעמיתים שלנו לעבודה זה נראה לנו טבעי. אך מה קורה כאשר אנו מגיעים אל הקרובים לנו ביותר, אל הילד שלנו?

סליחה מהילד שלנו

התנצלות אינה דבר פשוט, בהתנצלות אנו צריכים לבצע כל כך הרבה פעולות שמצריכות משאבים נפשיים. אנו צריכים להתבונן על הסיטואציה, לראות את האחר, להודות בפני עצמנו ששגינו, להתבונן בהשפעה של מעשינו, ולהבין שפגענו במישהו יקר לנו, (אחרת לא היינו מבקשים את מחילתו), ולגייס אומץ להתמודד מחדש מולו. בקשת סליחה לעיתים נתפסת כחולשה, כ”התקפלות”, “אני מודה שטעיתי”, כהפחתת ערך – ולכן אנו חוששים לבקש סליחה מהילד שלנו. אנו חוששים ממה שיקרה לסמכות ההורית שלנו, ואולי שאף נאבד מכוחינו.

אני, לעומת זאת,  טוענת שבבקשת סליחה יש הרבה מאוד כוח ואומץ. בבקשת סליחה ומחילה מהילד שלנו אנו מציגים מודל חשוב לילד. מודל המאפשר לאדם להיות בלתי מושלם, מודל המסתכל על הילד בגובה העיניים. הורה שמבקש מילדו סליחה, מעביר מסר שזה בסדר לטעות ומהווה דוגמה לכך ש”הנה חשבתי על זה שוב, כי ראיתי אותך, את התגובות שלך ,ואני חושב שטעיתי”. לילד קל להזדהות עם מודל שכזה , ה”לא מושלם”.

ולמה זה כל כך חשוב

בקשת סליחה מהילד שלנו מאפשרת לו להציג את הרגשות שלו  בפנינו, גורמת לו לחשוב שוב על האירוע, להגיד לנו (ולעצמו), ממה נפגע, לתת לאירוע פרשנות אחרת, ולהחליט האם ומתי הוא סולח לנו. בבקשת הסליחה אנו מאפשרים לו לחוש ולהרגיש שקולו נשמע.

כיצד לבקש את סליחתו?

ראשית חשבו עם עצמכם, על איזה אירוע מדובר, מה אתם רוצים להגיד, שננו את הפרטים שהיו בו, מה הרגשתם אתם, ועל מה אתם מעוניינים לבקש סליחה. הניחו לתירוצים, היו כנים עם הילד, דברו בגובה העיניים – מולו ולא מעליו, דברו מהלב והקשיבו לתגובתו. ספרו עד 10 לפני שאתם עונים (אם בכלל) והיו קשובים לדברים. קבלו את דבריו בכבוד והבנה, גם אם אתם חושבים אחרת- זה שלו, זה מה שהוא חווה. התייעצו עם הילד ושאלו מה לדעתו אתם יכולתם לעשות אחרת, מה הוא יכל לעשות אחרת וכיצד נראה לילד נכון שתנהגו בפעם הבאה. צרו שיחה פתוחה על מנת להבין מה באמת חווה שם, על מנת להבין את עמדתו עד תום. במהלך השיחה יתכן ויעלו כעסים, ואפילו יסרב לקבל את ההתנצלות באותו הרגע, על אף כל זאת, כבדו את עמדתו והבינו כי הוא עוד פגוע ועדיין חווה את הכאב. ידרש לכך זמן, אפשרו אותו.

על אף שיכול להתעורר מצדכם תסכול או כעס בשל סירובו לקבלת ההתנצלות – היו אתם המבוגר האחראי, אמנו אותו בהתמודדות עם התסכול, אפשרו לו לחוש את מנעד הרגשות הרחב שמביאה איתה ההתנצלות (משני הצדדים). זכרו אתם המאמנים כעת,אתם המגדלאור המראה את הדרך,  הילד רואה בכם המודל לאופן בקשת הסליחה ואופן קבלת הסליחה- אתם המבוגר האחראי כאן, אפשרו לו ללמוד.

כוחה של בקשת הסליחה 

בקשת סליחה מהילד שלנו, כוחה רב. היא תזכיר לנו שגם אנו טועים, תלמד את הילד כוחה של סליחה מהי. היא תלמד את הילד שלנו להתנצל בעצמו, להיות ערכי ואכפתי לסובבים אותו. תהווה מודל לדרך הנכונה עבורכם בבקשת סליחה, תתן לגיטימציה לחוסר שלמות ולאפשרות לטעות ולבקש מחילה. בנוסף, תאפשר לילד להתנסות בבקשת סליחה  מהסובבים אותו, ומאיתנו ההורים, מתוך ידיעה שנקבל אותו תמיד על עצם היותו הוא ללא קשר למעשיו, התנהגותו או הישגיו. פשוט על עצם היותו הוא!

ביום הכיפורים הזה אני מבקשת סליחה (גם) מהילדים שלי, ואולי קודם כל מהם.

חתימה טובה. שירלי
השארת תגובה