45 דקות של הזדמנות. 

מסיבת סיום כיתתית. חגיגת סוף שנה. מפגש הורים-ילדים -מחנכת.
הזדמנות לסכם שנה בבית הספר. להתבונן בעשייה. לראות איך גדלו. להזכר ברגעים הקטנים.

תוכנית שגרתית. מצגת תמונות מחוויות השנה. נאום מחנכת. נאום נציגי הילדים. הועד. פעילות הורים ילדים. כיבוד. ריקודים.  ישבתי שם בפנים וצפיתי. צפיתי בילד שלי. בחבריו. בהורים. היו שם מכל הסוגים. היו כאלה שבחרו לחבק את ההזדמנות שניתנה להם. להנות מהרגע. להיות בbeing עם הילד. לחוות איתו את החוויה. לראות אותו מתרגש בכל פעם שהופיע בתמונה. ראיתי את זה בעיניים שלהם. 

 מסיבת כיתהוהיו גם כאלה שבחרו אחרת. ראיתי הורים הצמודים למסך, בזמן נאומים, וכשתמונות המצגת היפה ומושקעת רצו. הורים שמנסים להספיק הרבה במירוץ הזמן. שם בפנים, ראיתי הרבה מידי ״מצח״ ומעט מידי "עיניים שבוחרות להיות". 

 וברגע הזה חשבתי על התחושה של הילד. על המסר שעובר. על המודל החדש שנוצר בחוייה מסוג זה. ובעידן מהיר שכזה, מלא במשימות יומיומיות אולי מסיבת סיום זו דווקא הזדמנות שכדי לחבק בשתי ידיים (תרתי משמע).הזדמנות להרים את העיניים מהמסך. להתנתק לרגע ממה שבחוץ ולהתחבר לכאן.להניח את הנייד בתיק. לחבק. להזכר ברגעים שהיו. בהתפתחות. בחוויות. כי ילדים לומדים מחיקוי. הם עושים מה שרואים. גם ברגעים האלה. ובזמן הזה הם לומדים איך חווים רגעים.

45 דקות של הזדמנות. לעצור את מירוץ החיים.

לשנות סטטוס ל״עסוק״ להניח למיילים, לפגישות, לעבודה.הזדמנות לחליט ולבחור שעכשיו אני בפגישה חשובה.פגישה עם הילד שלי. 

כי הימים עוברים והשנים רצות, תגידו מה פה חשוב באמת?

השארת תגובה